אגרנות כפייתית: כשאגירת חפצים הופכת לאובססיה

פסולת וריחות רעים בחדר המדרגות, שכנים מוטרדים, ילדים להורים מבוגרים שחוששים לתברואת הבית שלהם ולביטחון האישי שלהם בתוך הבית. אגרנים בעצמם כנראה לא יודו באגרנות היתר שלהם ויעדיפו להמשיך את חייהם באופן הזה, אבל משהו חייב להשתנות כי המצב הולך ומחמיר עם השנים והבית כבר לא ממש בית.

ישנם חפצים שמחזיקים עבורנו משמעות סנטימנטלית שכאשר אנו שוקלים לזרוק אותם משהו בנו מתכווץ. יש אנשים שמתרגשים מיצירת אוספים מיוחדים אבל אצל אחוז מסויים מהאוכלוסייה מאד קשה לזרוק חפצים ויש דחף לא מסובר לאגור אותם בביתם. איך תדעו מתי תחביב נחמד הופך לאגרנות שמהווה סכנה של ממש עבור יקירכם? מתי ואיך כדאי לפנות לבקשת עזרה?

מהי אגרנות כפייתית?

עוד בתקופת הינקות חפצים הם הרבה יותר מרק חפצים, השמיכה, הכדור, המוצץ הבובה. את המונח “חפץ/אובייקט מעבר” תבע התאורטיקן דונלד וויניקוט והתייחס ליכולת של חפץ לשמש כתחליף לאמא או אבא בהעדרם ולהקל על הפרידה הפיזית מהם וגם במובן העמוק יותר, לסייע בתהליכי ההתבגרות ויצירת הזהות הנפרדת מההורים. לכל אחד יש את הגביע בו זכה מכיתה ג’ אלבומי תמונות או חפצים שונים המלווים אותו לאורך כל חייו ומחזיקים עבורו משמעויות סמליות, רגש, חוויות וזיכרונות שהוא רוצים לשמר.

אגרנות כפייתית היא התמודדות נפשית לכל דבר במסגרתה יש צורך אובססיבי לאגור חפצים באופן חסר שליטה מתוך תחושת היקשרות לאותם לחפצים וחוסר יכולת לוותר עליהם גם כאשר מצבם לא תקין והם יצאו משימוש. בכל שטח הבית ומחוצה לו נערמים החפצים שיוצרים תחושת ביטחון אצל האגרן, מצב זה יכול להוביל גם לסכנה בריאותית בשל הצטברות האבק, לכלכוך וסכנת נפילה (בעיקר אצל אנשים מבוגרים יותר) ופגיעה משמעותית בתפקוד וניהול אורח חיים תקין בתוך הבית. הפרעת האגרנות משתייכת לקבוצת ההפרעות האובססיביות קומפולסיביות OCD  ובשליש מן המקרים מופיעים לצד האגרנות גם תסמינים של OCD[1]  . אגרנות כפייתית בעלת שכיחות גבוהה בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי.

ההבדל בין אגרנות לאספנות

אגרנות היא סוג של אספנות שיצאה משליטה ומנהלת את האדם במקום שהוא ינהל אותה. אדם שהרכיב אוסף מיוחד במשך שנים עלול גם הוא לחוות רגישות כלפי הפריטים באוסף ולפתח היקשרות עמוקה אליהם, אצל האגרן גם יש היקשרות לחפצים, אבל כאן מדובר בחפצים שנראים לנו חסרי חשיבות כמו פיסת נייר או חתיכת ספוג ישן, החפצים נערמים ובתחושה שלו הם מספקים לו הגנה. לאגרן יש דחף להמשיך לאגור גם בלי שהוא מבין למה הוא עושה זאת לגמרי להבדיל מאספן שידע לספר את הסיפור שמאחורי האוסף. כאשר מישהו מאיים לזרוק לו חפץ מתעוררת אצל האגרן מצוקה כזו שחושפת את גודל הקושי הרגשי שעומד מאחורי ההתנהגות הכפייתית.  גם כאשר הבית עמוס ואין מקום לשבת ולזוז בתוך המרחב, גם כאשר הבית הופך מסוכן ולא תברואתי, אין באפשרותו של האגרן לוותר על חפצים והוא יעדיף לשלם את המחירים שההפרעה גובה ממנו ורק שלא יצטרך לזרוק.

דרך נוספת לדעת האם מדובר באספנות או אגרנות זו כמות האבק המצטברת, הכאוטיות והבלגן, אספנים לרוב מטפחים בקנאות את האוסף שלהם והכל מסודר ושמור, במקרה של אגרנות הפריטים ממלאים את הבית ללא כל חשיבה או סדר, מעלים אבק, מכסים כל פינה בבית ובמקרים קיצוניים האדם לא יכול אפילו לעמוד לשבת או לישון או לבשל.

גורמים לאגרנות יתר

עבור אנשים בעלי כפייתיות לאגרנות חפצים, האגרנות היא תופעה שמכסה על קושי גדול יותר, אולי אפשר להשוות זאת ל”חפץ המעבר” אצל ילדים כפי שהסברנו בתחילת המאמר. מהבחינה הזו, כאשר אדם חווה מצוקה גדולה הוא מייחס לחפץ תכונות שונות כמו הגנה, ביטחון ויציבות. אגרנים לרוב יצליחו למצוא הסבר שמניח את דעתם בקשר לשימוש בחפץ בעתיד וכך הם ממשיכם לחיות לצד החפצים. נראה שאגרנות כפייתית נוטה להתפתח אצל אנשים עם קושי בקבלת החלטות שיכול לנבוע גם ממצבים נפשיים אחרים.

עשויים להיות מספר גורמים נפשיים שיכולים להביא להתפתחות הפרעת אגרנות כפייתית:

חוויית מחסור ודלות בתקופת הילדות

אצל אנשים שחוו עוני וויתור על חפצים יכול להיות קשה אף יותר בשל הפחד מלחוות מחסור שוב.

טראומה או אובדן של אדם יקר

משבר אמצעי החיים כמו גירושין או פיטורין

הפרעות נפשיות נלוות

נתון שחשוב לדעת הוא שכ75% מהמתמודדים עם אגרנות כפייתית מאובחנים בנוסף בהפרעות נפשיות אחרות כמו OCD, דכאון או סכיזופרניה. במקרים אלו האגרנות היא תופעה נלווית להפרעה המרכזית ויש להתייחס בהתערבות הטיפולית להפרעה הנפשית המרכזית[2].

כפי שציינו, אגרנות יכולה להופיע לצד הפרעות נפש אחרות ויכולה להתפתח גם בעקבותיהן.

אצל מי שמאובחן בסכיזופרניה, ובנוסף יש לו נטייה לאגרנות היא כנראה נובעת מחוסר יכולת להבדיל בין חפצים נחוצים ללא נחוצים, בין תפל ועיקר, בגלל שיבושים בתפיסה. בעלי התמודדות עם סכיזופרניה רואים באגרנות עיסוק שממלא אותם. העיסוק והחפצים המוכרים והישנים משרים עליהם תחושה של ביטחון בתוך תחושות כאוטיות פנימיות וחרדה המאפיינות את ההתמודדות הנפשית המורכבת.[3]

דיכאון או חרדה מאופיינים לרוב עם תחושות קשות של ריקנות וחוסר טעם ונטייה להזנחה הגיינית ורגשית. אגרנות מופיעה פעמים רבות לצד דיכאון, החפצים ממלאים את הריקנות הרגשית. דיכאון הוא דבר נפוץ גם בגיל הזקנה ונראה שהרבה מן האגרנים הכפייתיים הינם קשישים.

תסמינים של אגרנות יתר

ישנם מספר היבטים המאפיינים את התופעה ומאפשרים לנו לזהות אותה:

• עיסוק תמידי ברכישה של חפצים ואיסוף שלהם באופן מופרז. גם אם מדובר בחפצים בלתי שימושיים.
• ההפרעה מתחילה בהצדקות שונות שהאדם מספק לעצמו, מתוך מחשבה שהוא עוד יצטרך את הפריט בעתיד, בהמשך, מפסיקות ההצדקות והדברים נערמים ללא כל הגיון סדר או חשיבה.
• כאשר בן משפחה או קרוב מציע לזרוק משהו או אפילו לוקח יוזמה וזורק מתערער האדם עמוקות וחש מצוקה, חרדה ומסרב בכל תוקף להפטר מהפריטים, גם אם מדובר בזבל.
• פגיעה באיכות החיים, תברואתית הגיינית וחברתית – בושה להכניס אנשים הביתה.
• תחושות של אשמה ובושה, שמעוררות עוד יותר את המצוקה הנפשית שיצרה את ההפרעה וגורמות לה להחריף.
• החרפה של ההפרעה על הגיל וקושי לפנות לטיפול.

על התמודדות עם אגרנות כפייתית

מי שסובל מהתופעה הוא האגרן עצמו, אך הוא זה שאחראי למצב ומוכן לוותר על נוחות ואיכות חייו ורק שחפציו לא יזרקו. ברוב המקרים מי שגורם להתערבות טיפולית ולוחץ על האדם לטפל בעצמו זו הסביבה שלו. כשיש אדם בעל אגרנות כפייתית, הסביבה בהרבה מקרים סובלת מההשלכות, כמו סניטריה לקויה, הזנחה של סביבת הדירה וריחות לא נעימים. לא פעם קרה ששכנים גרמו להתערבות טיפולית וקראו לרשויות בגלל אגירת חפצים שזלגה לחדר המדרגות, לגינה, יצרה ריחות קשים ועוד. במקרים רבים בני משפחה מודאגים דוחפים את האדם לקבל טיפול ומבינים שאם הם לא יעשו משהו הדבר יישאר כמו שהוא ואף יחמיר ואין לדעת מה יהיה עם ביתו ובריאותו של יקירם.

קיימת חברה הנקראת “שי פינוי דירה” בהקמתו והובלתו של שי שטיקגולד, הם מספקים שירות של פינוי דירה עבור מקרי אגרנות. פינוי זה נעשה בחכמה, במובן הפיזי והטכני אבל גם במובן הרגשי, הם פועלים מתוך רגישות רבה מתוך נסיון של שנים. ניתן לקרוא עליהם עוד באתר שלהם ולהתרשם.

שלב אחד הלאה, הוא לפנות לייעוץ והכוונה שיעזרו ליקירכם להסכים לעבור טיפול פסיכולוגי שיתייחס לשורש המצוקה שגרם להתפתחות ההפרעה. ישנן גישות טיפוליות שונות, כמו הפסיכודינאמית שמאפשרת טיפול אינטנסיבי ועמוק במצוקה אך לא מתאימה לכל מצב, גיל או קושי.  טיפולי CBT נמצאו יעילים בטיפול בOCD  במיוחד, בטיפול CBT עובדים על אופני החשיבה, על הדפוסים שגורמים לאדם לראות בחפצים משהו שאינו יכול לחיות בלעדיהם ולדפוסים שגורמים לו לאגור אותם מלכתחילה.

לאחר תהליך הזיהוי וההכרה בכך שיש כאן דפוסים התנהגות ומחשבה מזיקים ולא מועילים (תהליך שעשוי להיות ארוך ומורכב אצל אגרנים מכוון שחלק מהקושי הוא ההכרה בקושי) אפשר לעבוד על המקור שיצר את ההתנהגות האגרנית, את הדחף לאגור והכאב שנמצא מתחת לאלו. דרך טיפולי CBT ניתן להגיע לתובנות משנות חיים ולהעמיק את ההיכרות של האדם עם עצמו, את היכולת לקבל בעצמו את החלקים הכואבים והבלתי סתגלניים וגם לעבור תהליך של לקיחת אחריות על ההחלמה של עצמו. חשוב לציין שלא בכל המקרים טיפולים פסיכולוגיים יעילים, במקרים של אנשים מבוגרים מאד כאשר אדם נמצא כבר בערוב ימיו צריך לשקול התערבות אחרת, מעודנת יותר שתגרום לאדם לפחות לחיות בכבוד ולהקל עליו מעט בשנותיו האחרונות.

ההחלמה מהפרעת האגרנות הכפייתית עלולה להיות ארוכה ומורכבת. במקרים רבים, גם לאחר ההחלמה ותהליך השינוי נשארת הנטייה ומאבק תמידי עם הדחף לאגור. אם מישהו ממקורביכם סובל מההפרעה או שאתם חשים כי אתם אגרנים כפייתיים, נמליץ לכם להתייעץ עם גורמי מקצוע ולעבור אבחנה מסודרת.

מכון חיבורים מסייע למטופלים רבים להתמודד עם OCD או קשיים נפשיים שונים. בנוסף, אנחנו מייעצים ומדריכים בני משפחה על מנת שיוכלו לסייע לקרוביהם. את מכון חיבורים מוביל צוות המוכשר לטיפול במגוון של מקרים באופן מקצועי מסור וקשוב. אנחנו מאמינים כי יש ללכת יד ביד עם המטופל, בלי להוכיח אותו, באופן בו הוא ירגיש שתהליך הריפוי והשיקום מגיע ממנו תוך כדי לקיחת אחריות מלאה על מצבו.

שיר נוי לוין

בעלים ומנהלת מכון חיבורים, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. מעל 15 שנות נסיון בטיפול בחרדה בגישות ממוקדות.

This author does not have any more posts.